<a href=

 
 
 
 

חדשות האתר- מוצר הקלטה בדיסק או קי   | לזיהוי שיחה חסומה התקשר עכשיו 0545407607 | עט מקליט ומצלם | לחוקר פרטי שלח SMS עם הקוד 4085 לטלפון 0545407607| חדש- מכשיר הקלטה בדיסק או קי | צילום וידאו מוסווה בקופסת חשמל| זיהוי שיחה חסויה לשבועיים 149 שח בלבד

 


בס''ד

 

היה זה חורף גשום במיוחד.

המזג הסוער בחוץ דמה לאי שקט שהתחולל אצלי בפנים

תהיתי... מה קורה איתו?

הוא עדיין לא הגיע ..

הוא בטח מתעכב בגלל תנאי מזג האוויר הקשים,

כבר שעה של איחור והוא בכלל לא זמין...

הנחתי שנגמרה לו הסוללה..

הרי שאצלנו במדינה, לעיתים ''טיפת גשם'' והמדינה מושבתת

 

אני זוכרת את מזג האוויר הסוער כשחגגנו 5 שנים לנישואין

פששש... איך שהזמן טס! בשבוע הבא נחגוג 10 שנים לנישואינו.

5 שנים עברו ואני זוכרת הכל כאילו זה היה אתמול.

 

כשהלכנו למסעדת בשרים טובה והתענגנו על כל המטעמים.

היין האדום המשובח, שלא חדלנו מלשתות הציף אותנו ברגשות אהבה עזים!

יכולנו לחוש את האנרגיה המתפרצת שמקרינה על הסביבה במסעדה כשהתאורה בה היתה עמומה, אך בתחושה זה היה, כאילו כיוונו פרוז'קטור ענק למקום בו ישבנו, שפשוט האיר עלינו.

אני זוכרת את המבטים לעברנו עד כדי כך ששאלתי אותו אם יש לי משהו על האף..?!

הוא נורא צחק ואמר שכולם מסתכלים על האישה הכי יפה בעולם!

בדרך חזרה היה עומס תנועה כבד והצפות בכל מקום שלא אפשרו לנו להמשיך בנסיעה.

מבלי בכלל לחשוב עצרנו את הרכב בצד הדרך והחלנו להתנשק בתשוקה,

זה הרגיש כמו קטע מסרט שעשוי ממש טוב.

כל המגע, המבטים החודרים והנשיקות היו בלהט מטורף,

הוא הביט בי באהבה ואני כולי נטפתי תשוקה!

הוא הפשיט אותי בעדינות ואחז בי בחוזקה ופשוט עשינו אהבה!

אח''כ עוד נותרתי רועדת מהעוצמה.

והוא..הוא תפס אותי חזק ואמר לי את האישה שלי. את האישה של חיי!

כ''כ נהננו...

אני זוכרת איך שנינו יחד באותה שניה הושטנו את היד לעבר קופסת הסיגריות שהיתה זרוקה ברכב ,

הסתכלנו אחד על השניה וצחקנו

הרי שאנחנו בד''כ לא מעשנים,

זה קורה רק באירועים נדירים ומיוחדים.

וזה אכן היה רגע מיוחד.

הפקק השתחרר, נסענו הביתה.

בדרך לא הפסקנו לגעת. להתלטף ולהתנשק.

ואז ברדיו החל להתנגן לו שיר של שלמה ארצי.

הוא הגביר מעט את הווליום הסתובב אליי. חייך. ואמר:

 ''תקשיבי טוב למילים, כי בקרוב אנחנו נממש את מה ששלמה שר...''

אני חייכתי. השכבתי שוב את הכסא, נשענתי אחורה, עצמתי עיניים והאזנתי לשיר:

לאט לאט נתגנב מהעיר, 
נתבונן בזריחת השמש, 
ולא יראו אותך ולא יראו אותי, 
ולא ידעו מה עשינו אמש, 
ואם את רוצה לדעת באיזה תנאים, 
נוכל לחיות ביחד עוד, 
אני אגיד לך משהו שלא אמרתי בחיים, 

את לא מפסיקה להופיע לי בחלומות. 

בואי ניקח לנו יום, ונשכב כל היום, 
לא נעבוד, ונשכח איזה יום, 
ולא יראו אותך, ולא יראו אותי, 
ולא נצא מהמיטה, ונשאר חבוקים, 
בואי ניקח לנו יום, בואי ניקח לנו יום, 
ראשון שני או שלישי, 
ולא יראו אותך, 
ולא יראו אותי. 

לאט לאט נשכב על הגב, 
ואז תגידי: "לבשתי לכבודך חולצה", 
ותגידי: "בוא ותקלף אותה ממני עכשיו, 
כמו שמקלפים ביצה". 

וניקח את הזמן, לא נפגוש אף אחד, 
ואז תגידי שהזמן מנוצח, 
ונשמע מרחוק טלוויזיות, ואגב, 
העולם יוכל לחיות בלעדינו מעכשיו..... 

הגענו הביתה. התקלחנו.

המים היו חמים והאווירה היתה לוהטת

נגענו שוב באהבה... בתשוקה... והתמלאנו שוב בחשק

כשהמים זורמים מעלינו

המשכנו לעוד סיבוב... הפעם יותר רטוב.

ובמיטה ...?

במיטה.......... כבר נרדמנו

יתכן שעברו כבר 5 שנים? ושבוע הבא כבר נחגוג עשור יחד?

הרהרתי וחייכתי לעצמי בעודי מתבוננת על הגשם שדפק בחוזקה על החלון כאילו ניסה לומר לי משהו

ואז שמעתי קול קורא: ''אמא איפה אבא? היום זה התור שלו להקריא לנו סיפור..''

זה היה מעיין שלנו, הוא כבר בן 9 אבל לא מוותר על הסיפור לפני השינה

פלג, הקטן בן 6, הוא לא מתעקש,

לפלג מספיקה הנוכחות של אבא ליד המיטה, שמלטף את ראשו עד שהוא נרדם.

זה לא לוקח הרבה זמן והוא כבר שוקע בשינה עם חיוך של מלאך קטן.

שניהם כאלה מדהימים, לכל אחד מהם יש את הדברים שמזכירים לי את יובל.

למעיין יש את הקסם שלו, מלא בנוכחות וכריזמה

ולפלג יש את הרוגע והעדינות שמשרים שלווה על הסביבה.

חייכתי לעצמי. באמת שזכיתי! הלב שלי החל לפעום בחוזקה לא הבנתי מה קורה לי..

יכול להיות שאני פשוט מתרגשת מעצם המחשבה, שזכיתי בגבר מושלם וב 2  אוצרות,

שהם פרי אהבתנו הגדולה?!

הרטט וצליל הסמס שבקעו ממכשירי הבהילו אותי נורא ובתגובה מיידית ומהירה פתחתי וקראתי את ההודעה:

''מאמי שלי אין לי סוללה,

הצלחתי להדליק את המכשיר לשנייה

אגיע באיחור, בחוץ יש סערה

אל תדאגי לי ותהיי רגועה

שולח לך נשיקות ואוהב אותך נורא''

חייכתי חיוך גדול ושוב הלב פעם בחוזקה ,

'גם כשהוא לחוץ ואין לו סוללה

הוא דואג לכתוב לי הודעות בחריזה.'

עכשיו הוא בטח מצטער שלא סידר את הדיבורית והמטען ברכב.

אבל העיקר שאני יודעת שהכל בסדר ואני יכולה להירגע.

אבל משום מה הלב שלי המשיך לפעום בחוזקה.

'מה קורה לי? אולי אני פשוט מתרגשת מהעובדה שאני אוטוטו חוגגת עשור עם הגבר של חיי?

אחרי כ''כ הרבה שנים יחד ואני פתאום מתרגשת מסמס...?!'

 

כבר היו לא מעט פעמים שהוא הגיע מאוחר, מוטלת עליו אחריות מאוד גדולה בעבודה, שלעיתים מצריכה ממנו להישאר שעות ארוכות במשרד.

כשזה קורה, הוא דואג לעדכן אותי על כך ואז אני כבר לא מחכה ונכנסת למיטה.

אחרי יום שלם גם עם הילדים וגם בעבודה, אני כבר לא ''מחזיקה''.

מניחה את הראש ונרדמת בשנייה.

נכנסתי לחדרם של פלג ומעיין למלא את מקומו של יובל ולהקריא להם את הסיפור לפני השינה

אבל מצאתי אותם כבר ישנים.

סוג של כאב פילח לי בלב רק מהמחשבה שהעייפות הכניעה אותם, מבלי ששמעו סיפור ומבלי שקיבלו חיבוק חם ונשיקה, לא מאבא ולא מאמא.

נשקתי להם וכיסיתי אותם היטב.

לצד הכרית של מעיין הבחנתי בספר שבחר.

כך זה תמיד, הוא זה שבוחר בעבורנו את הסיפור שנקריא להם לפני השינה.

הפעם הוא בחר בספר: ''המשפחה שלי''

אחרי מקלחת טובה, העייפות הכניעה גם אותי ושקעתי בשינה עמוקה.

.

.

.

חלום רע שחלמתי הקפיץ אותי מהשינה.

קמתי נסערת עם זיעה קרה.

זה לקח כמה שניות עד שהתאפסתי והבנתי שחלמתי

בהצצה בשעון הבנתי שכבר חצות

הסתובבתי. המיטה ריקה. יובל לא נמצא.

זינקתי מהמיטה.

יצאתי מהחדר לעבר הסלון. ומשם לשאר חדרי הבית.

לא. הוא לא בבית. יובל לא נמצא.

אחרי יקיצה מבהילה וחלום רע, לגלות שכבר חצות

ויובל לא נמצא??

מכאן דופק הלב שלי רק תפס תאוצה!

בידיים רועדות מיהרתי לחייג לנייד שלו.

הוא לא זמין.

הייתי מודאגת ומבוהלת נורא

קורה שהוא מאחר.

אבל עד חצות?? זה עוד לא קרה!

ניסיתי להירגע ולשמור על איפוק.

ניסיתי לסלק כל הרהור ומחשבה של :' אולי קרתה לו תאונה..'

אבל זה היה חזק ממני.

אחרי דקות ארוכות שהסתובבתי בבית כמו סביבון, הלוך ושוב

וניסיתי לחשוב מה עליי לעשות, לא מצאתי ברירה

וחייגתי למשטרה.

כל שנייה של המתנה על הקו הרגישה כמו נצח.

המחשבות השליליות לא נתנו לי מנוח

דמיינתי דברים נוראיים ועלו לי בראש רק תמונות קשות של תאונות דרכים.

ככל שהשניות עברו- כך מפלס החרדה עלה!

המחשבות רצו מהר. מהר מידיי!

ועוד לפני שמישהו במשטרה הואיל בטובו לענות לשיחה – ניתקתי.

כי לפתע נזכרתי במשהו, נזכרתי!

נזכרתי במה שיכול לעזור לי לאתר את יובל שלי בשניות!

רק איפה זה? איפה זה לעזאזל??

אני חייבת למצוא את המספר הזה!

מיהרתי לחדר המשרדי בביתנו

שנראה בערך כמו חמ''ל

שולחן משרדי גדול, מחשב, מדפסת, ספריות, מגירות והרבה ניירת

וחיפשתי וחיפשתי, עשיתי בלגן גדול!

העפתי במהירות כל דבר שנראה לי לא רלוונטי.

ידעתי מה אני מחפשת.

זכרתי את הקלסר שהיה בצבע סגול בכריכה קשיחה

ששם היה כתוב המספר! המספר שיאתר את יובל.

המספר הזה! איפה הוא???

זה המספר שיתן לי להבין היכן הרכב

ואיפה יובל נמצא!!

אני לא אמתין למשטרה!

אולי הוא תקוע עם הרכב באזור נידח ושכוח אל, בתנאי מזג האוויר הקשים האלו

אולי הוא זקוק לגרר.. אולי הוא זקוק לעזרה

ואין לו דרך ליצור קשר עם אף אחד, כי כבר מזמן שנגמרה לו הסוללה.

אם אמצא את המספר הזה, אהיה יותר יעילה ויותר מהירה אפילו מהמשטרה.

זה מכשיר שיובל בעצמו קנה, שנקרא מעקב איכון וג'י פי אס

שמיועד להתקנה ברכב ומאפשר לדעת את מיקומו של הרכב,

את מסלול הנסיעה שלו בכל עת ואפילו מאפשר האזנה לסביבתו

לא מזמן יובל התקין את זה ברכבו שלו

כיוון שלרוב, בד''כ במהלך היום, יוסי העובד הצמוד של יובל, הוא זה שנוהג על הרכב ומתנייד איתו לסידורים ולעבודות מחוץ למשרד.

יובל החליט להתקין את המכשיר כיוון שלא בטח בעובד שלו ובעצם חשד כי הוא מטייל הרבה ועובד מעט.

באופן קל ופשוט, הוא היה מחייג למכשיר ובכך מאזין לסביבתו ויודע יותר על המתרחש.

או שהיה בודק את מיקום הרכב ע''י שליחת סמס למכשיר

 

עכשיו זה יכול לעזור לי מאוד!!!

לאתר את יובל

להבין מה עובר עליו?

איפה הוא נמצא?

ולהושיט לו עזרה!

 

הנה!!!! מצאתי!

כפי שזכרתי! קלסר בכריכה קשיחה בצבע סגול!

המחשבות הפסימיות על תאונות ועל מקרים נוראיים לא נתנו מנוח וברגע שמצאתי לא חיכיתי, ובידיים רועדות מיהרתי לחייג למכשיר.

חייגתי את המספר ולפתע הוא נפתח להאזנה

שמעתי את קולו של יובל

לא ממש הבנתי מה קורה

ניסתי להתרכז יותר ולהבין מה הוא אומר אבל המוסיקה שנשמעה ברקע לא אפשרה לי לשמוע בברור.

קראתי לו ''יובל יובל... אתה שומע אותי...?''

אבל מצידו לא היתה תגובה. הבנתי שזה היה מיותר.

כי נזכרתי שזה לא דו כיווני ושהצד השני לא יכול לשמוע. רק הצד המחייג. דהיינו, אני.

נרגעתי מעט, מעצם הידיעה שאני שומעת את קולו ומבינה שהוא חי ושהמחשבות הסוערות שהציפו אותי קודם היו בסה''כ הפרנויה והדאגה המופרזת שלי.

אבל עדיין לא ממש הבנתי מה קורה..? איפה רכבו ממוקם? ומה מעכב אותו מלהגיע הביתה?

הצמדתי יותר חזק את הטלפון לאוזן וניסיתי להתרכז ולהבין יותר.

ואז פתאום הרדיו נדם, היה שקט ושמעתי אותו שר:

''בואי ניקח לנו יום ונשכב כל היום ... לא נעבוד ונשכח איזה

ולא יראו אותך ולא יראו אותי ולא נצא מהמיטה ונישאר חבוקים...

בואי ניקח לנו יום.. בואי ניקח לנו יום ראשון שני או שלישי...''

החסרתי פעימה אפילו שתיים

יואווווו

מה קורה פה...?

הוא מקדיש לי שיר? הוא יודע שאני שומעת אותו?

הוא זוכר את השיר של שלמה ארצי שהקדיש לי לפני 5  שנים והבטיח שנממש?

מה הולך פה?

המשכתי לקרוא לו בהתלהבות יתרה, למרות שזכרתי שזו האזנה חד צדדית

והוא כמובן לא שמע ולא ענה

אז נותרתי נרגשת, מסוקרנת ובעיקר לא מבינה

בעודי מרותקת להאזנה ומנסה להבין מה קורה

שמעתי אותו ממשיך לפזם את השיר

מחוייכת ומרוגשת המשכתי להאזין ולפתע נשמע קול אחר. קול של אישה.

היא מילמלה משהו לא הצלחתי להבין מה אמרה.

והוא בתגובה אמר לה:

 ''תקשיבי טוב למילים, כי בקרוב אנחנו נממש את מה ששלמה שר...''